<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימן ו'</h1>
<h2>דף ה:</h2>
אלכה אל הגדולים אשר להם חבלים נעימים ונחלה, המה האצילים אשר להן מקום אתי, איש קרבתי מרי הרב ר' יצחק בן הרב ר' יוסף, עדות ביהוסף שמו, השם לעזרת בגבורים, ירד שריד לאדירים, והנלוה לו ידיד נפשנו העמית ר' ברוך, על אשר ראינו בכתבם באחד שהוציא קרס מחיקו ואמ' הרי הוא לך לשם קידושין ולא אמ' לי, ויש מן המורים להתירה בלא גט, והנה גם אתם מן האוסרים, במצותכם נזכירה לפניכם נראין דברי האוסרין, כי מי יאמ' להתיר שום ספק בלא גט, דנהי דידים שאין מוכיחות מקרו ונהי דלא הויין ידים, ה"מ דאי בעי לעיולא צריכא קדושין אחרים אבל להתירה ודאי אין לפטרה בלא גט, למ"ד הויין ידים אינה צריכה קידושין אחרים, וכל תיקו בקידושין פי' גאון דצריכא גט, משום דספקא דאוריתא לחומרא, ונתן הוא ואמרה היא קאמ' [קידושין ה' ע"ב] דחוששין מדרבנן, וצריכא גט, אע"ג דכתו' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה, ולא כי תקח אשה, צריכה גט, וכ"ש כשאמ' אני נותן לך לשם קידושין, וכן מדבר עמה על עסקי קידושיה ולא פי' ולא אמ' כלום הרי היא מקודשת ופי' לנו ר' דלאו עמה דוקא אלא אפילו היה מדבר עם אביה או אחיה ומקודשת, דבגלוי דעת תלוי כל דבר קידושין לכל הפירושים להצריכה גט, וכן פי' רבי' תם גבי בתך מקודשת לי ושדך אחת מהן אותה ששדך אמרי' דמקודשת ולא שאר הבנות אפי' בספק משום שארית ישראל, דבגלוי דעת תלינן אפי' להקל ולומ' שאין באחרות אפי' בספק קידושין כ"ש להחמיר דספק דעת איכא להצריכה גט מדרבנן, וכן קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרי' צריכה גט חוששין שמא נתרצה האב, כ"ש הכא שיש לומר חוששין שרצה ואמ' לי ולקידושין נתכוון לכל הסבות להצריכה גט, ומה נאריך בידים מוכיחות או אין מוכיחות, רבו'[תינו] השיגו שמחות, ינוסו יגון ואנחות, להצריכה גט בהלכות רווחות, אבל הך דנדרים [ו' ע"ב] יש יד לקידושין או לא, בכל ענין בעי, אי ידים שאין מוכיחות הויין ידים, בהך יד בעי' לי', ואי לא הויין ידים, בידים מוכיחות מבעי' ליה, ומה שכתבו בשם הרב דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דאמ'[רינן] (קידושין י"ב ע"ב) לאו כלום היא, לא הבנתי, שהרי כתבו שבשעה שנתן החפץ אמ' הריני נותן ליך לשם קידושין, ואפי' נמי נתנו לה ואח"כ קדשה נראה דצריכה גט, שהרי פ"ק [דקידושין (שם)] גבי תקדיש בארבע זוזי דאית בה קאמ' תלמודא, הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא והדר אמ' רבא מנא אמינא לה ופשיט מהא דתניא כנסי סלע זו בפקדון כו', והדר אמ' משמיה דרב הונא מי דאמי ומסיק אתון דשמיע לכו חושו, ומקודשת, וכת' הגאון הלכתא לאפוקה צריכא גט ולעיולה צריכה קידושין אחריני ולא סגיא לן בהנך קידושין, וקצת יש לנו לחלק, וכ"ש הכא שנראה לעדים שרצתה בקידושי', ועוד אזכירה לפניכם מטיבותייכו שיש בתשובות רבי' גרשום באחד שקדש בפני עדים ונתן הטבעת באצבעה בעל כרחה, והשיב שצריכה גט דאיכא למימ' חיישי' שמא נתרצית והביא ראיה מהך [שם ח' ע"ב] דזרקו לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת, משמ' הא לא זרקתו מקודשת בכל ענין מ"מ להצריכה גט, ומשם יש ללמוד דאפי' זרקתו בפניו אי לא הוי כמקום האבד מקודשת דאיכ' למי' נתרצית, מיהו הרב אלפסי פי' דה"ה זרקתו לפניו, אבל אי לא זרקתו מקודשת ואע"ג דבשעה שנתן היה בעל כרחה דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו כי ההיא דקשו בה לפום נהר', הכא נמי, ובכל ענין אחר שיש עדים שאמ' בשעת מסירת החפץ הריני נותן לך לשם קידושין וגם נראה לעדים שבלבה להתרצות מי יתירנה בלא גט, ח"ו לא תהא כזאת בישראל, פן יקלו השומעים באיסור אשת איש, רי(ו)ח תורה להבאיש, אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ועל מורים להתיר לצאת במחט נקובה בשבת, הפלא ופלא בעינינו, והרי תורה שלמה ולא שיחה בטלה, לא תצא במחט נקובה בשבת דברי ר"מ [שבת ס"ב ע"א], ורבנן נמי לא פליגי אלא בכובלת ובצלוחית, ובכל ענין נראה שאין לתחוב לנשים מחטים בצעיפותיהן, דאי בנקובה הא אמרי' לא תצא, ואי באינה נקובה הרי אין תורת כלי עליה ואסור לטלטלה, כדאמרי' [שבת קכ"ג ע"א] גבי מחט שנטל עוקצה דלא שרי אלא בגולמי, ולפיכך נהגו לתחוב אותם אשפיסלאש, מיהו נראה שאם ניטל חררה מותר היכא דיחדה לכך.
ועל המתירים חלב שחלבו גוי כשנחלב בשביל גוי, יתמהו כל רואים ונפלאו כל השומעי', דבר פשוט שפשט איסורו בכל ישראל, הלא בספר [ע"ז ל"ה ע"ב] שנינו חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ובירוש' [שם פ"ב ה"ח] מפ' בהדיא מפני מה אסרו מפני עירוב חלב בהמה טמאה, ובנחלב בשביל גוי נמי נחוש. וגם מתירין, ישראל שמוצא גוי חולב בעדר, החלב שנחלב לפני בואו, שמעתי שרבי' שמואל ב"ר מאיר התיר אחרי שהיה ישראל בסוף החליבה אם בדק העדר ועל זה הקפיד ר"ת אם לא היה ישראל בתחלת החליבה ובסוף החליבה, אבל אם יוצא ונכנס מותר, ואפי' לכתחלה נראה דשרי כדאמרי' [שם ס"א ע"א] גבי יין אין השומר צריך להיות כו', אבל גוי החולב בביתו של ישראל ואין ישראל רואהו יש שמתי' דשם לא גזרו, ומי האמין לשמועתנו יגידו כל זה להקל בדברי חכמי', ולתורה לא יעשה זר, ואשר לא יגור לפרוץ גדר יפול עזור בכשלון.
ועל מתירי' האומרי' לקדש בטבעת שאולה, לפום ריהטא לא נראו דבריו, שהרי קדשה בגזל דאמרי' [קידושין נ"ב ע"א] מקודשת, התם בדשדיך ובגזל דידה, אבל לא שדיך לא, ובגזל דעלמ' אפי' שדיך לא ואפי' רצתה, ומה לי שאולים ומה לי גזל, אחרי שבשניהם חייב לשלם, ומעשה ראיתי בפני מורי רבי באחד שקדש בטבעת שאולה ונשא וחזר והצריך לקדש פעם שנייה, אבל מצאתי בתשובת רבי' גרשום אם אמ' בלשון הקדש השאילני טבעת, בלשון הזה צריך לחזור ולקדש, אבל אם אמ' הלויני טבעת, כיון שאינה חוזרת בעין אם ירצה, אין לחזור ולקדש, ואם אמ' בלשון לעז פרישט"ה מו"י אני"ל לקדש, כיון ובלשון לעז שויא השאלה והלואה הוי כמו הלואה, ויש לנו לומ' בסתם שמסר לו בעין שיכול לקדש, ואם ירצה יחזיר לו שוויו של טבעת, ואפי' החזיר לו הטבעת, כיון שאם ירצה יתן לו דמיו, כי לא נתן לו דמיו והחזיר הטבעת עצמו מקודשת, ולא דמי לנותן ע"מ להחזיר.
ועל ראש חדש שני ימים מטבותנו אמינא כי פי' לי רבי' נ"ע בשם הקדש מטריי"ש שסתם ר"ח ביום ראשון אע"פ שחשבונו מיום שני, והביא ראייה מהא דפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא דהוה כתוב ניסן סתם חזר בחמשה בניסן א"ל אימ' בר עשרים ותשעה בניסן את, והשתא י"ל מכדי ניסן מלא הוא אמאי לא קאמ' אימר בר שלשים בניסן את, ודאי אם ביום ל' של ניסן נכתב הי' כתוב בו ראש חדש אייר, ואני שוב שמעתי כי בגיטין צריך לכתוב ראש חדש אייר שרוצה יום ל' של ניסן, ומלבי אני אומ' לכ'[תוב] סתמא ר"ח, אע"פ שחשבי' מיום שני, לפי שכל החדשים מכ"ט יום וי"ב שעות, ואין עושין חדש בחצי היום וחלקו החדשים יום אחד לכאן ויום אחד לכאן, מ"מ הלבנה מתחדשת אפי' ביום ראשון וש"מ בשטרות סגי לכתוב ביום ראש חדש דאף אם יטעו ויחשבו מיום שני מה בכך מאוחר הוא, אבל בגיטין אם יטעו ויחשבו מיום שני והגט נכתב ונחתם ביום ראשון יאמרו אשת איש היתה ביום ראשון ונסקלת שלא כדין, אם היותה כך יש לדון מסברת הלב לקיים הקבלות.
ועל כל הכתוב למעלה אל יבושו נא המורים ויחזרו, הלא מצינו [ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח] עלה דמשחא להתיר ואי לא כתבי' עלך זקן ממרא, כ"ש במורים שלא כדין להתיר, ודברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם, כשנוהג מטעם מנהג, אבל אם נהג איסור בטעות אתה רשאי להתיר בפניהם, כ"ש אם נהג התר בטעות דצריך אתה לאסור בפניהם, תו מצינו פ' האשה [יבמות קכ"א ע"א] דאמ' ליה רב לשמואל, עליה דר' שילא, ניתי ונשמתיה, משום דאנסבא לאתתא במים שאין להם סוף, והיה סבר שטעה בהא מילתא, תו אמרי במס' נדרים [כ' ע"א] עבר על נזירו' נוהג איסור כימים אשר נהג בהם היתר, ולא מתירין לו קודם וחכם שנזקק להתיר מיד משמתי' ליה לכן יש לכל ירא השם להודות לדברי הרבים, ועקביא שרצו לעשותו אב"ד ע"מ שיחזור בדבריו ולא חזר [עדיות פ"ה מ"ו], היינו שקבל ועמד בשמועתו ולא להורות למעשה, אבל הבאים להורות היתר מסברת הלב ולחלק על רבותי' יחידי לא יפה כחו.
ומה שכתבו שמצאו שאין קדושין אלא בקהל ועדה, שגו בדברי הגדול, וכי תעלה על דעתך שלא ידע הגדול אין דבר שבערוה פחות משנים דגמרי' מממון, והיינו הטעם שפי' הקדוש מטריי"ש כמו שבממון צריך שני עדים להוציא מיד המוחזק ולהביא ביד התובע הכי נמי בקידושין צריך להו שני עדים להוציא האשה להביאה ברשות הבעל, וכן בגירושין צריך שנים להוציא האשה שהיא ברשות בעלה להביאה ברשותה, ובשנים הויא מקודשת ובמקדש [קידושין ס"ה ע"א] נמי אמרי' קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והמקדש בעד אחד איכא מ"ד אין חוששין לקידושיו ולמ"ד אין חוששין אפי' בשניהם מודים, [פירש] הקדש מטריי"ש לאו שלא להצריך גט קאמ' דהאי חוששין בהא, אבל אין חוששין דקאמרי' היינו שאין נסקלי' על ידה, וכי אשתמיט ליה עליה תלמוד לאותו גדול, אלא ודאי תקנת גדולים תקן לדורות שלא יקדשו בשנים עדים שלא ינהגו ישראל מנהג פריצות וישתבשו משפחות במעשה פריצים לקדש פתאום שלא יהיו אחד מקדש ושנים עדים ויהיה צריכה גט ויהיה צריך כל עשיר ליתן עד יעשה רצון המקדש, ואדרבא משם יש ללמוד דהמקדש דרך שחוק וקלות ראש צריכה גט, ודבר זה אין צריך לכתוב אף לא להרהר אלא שלא יאמרו הגדול טעה טוב להאריך להתיישב על מה כתב כן.
ועל הקידושין טוב לנדות המקדש אם לא יתן גט, שפרץ גדר שעובר על דברי חכמים, דוגמ' [קידושין י"ב ע"ב] רב מנגד למאן דמקדש בלא שידוכין ללשון דלא כנהרדעי, כמו קדש תוך ג' חדשים ולא ברח דמשמתינן ליה עד שיתן גט, ורבותינו ינדו אנשי הארץ המקילים בכתוב למעלה ויד כל העם באחרונה המסכימי' להם, ואת החכם המורה בקשנו אשר ישוב ונחם על הרעה וינדה גם הוא אנשי הארץ המקילים ויתברך וימצא חן בעיני השם ואדם, אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו ונסלח לו, ונכפר לארץ בהוראתו וברית שלום יהיה אתו, ואם שגיתי יבינו לי רבותינו אוהבים אשר לשלומם נכספנו, שלום להם שלום לתורתם, החושק הסר אל משמעתם נכון אל מצותם, כאשר שלחו נכתב ונחתם בטבעתם. משה בן הנ"ר זלה"ה.
אני הכותב במצותך מורי, נחפז לטרדות, משתוקק לשתות ממי בורך ולהתענג מזיו כבודך כי מפיך אנו חיים, יגדיל תורתך התמימה ויאדיר היכול, כחפץ קטן מקטני תלמידיך מצוה ועושה נאמן אהבתך. בונפוש דויויירש י"ץ
שאלה על ענין שאירע בקרפנטראש על אשה אחת קדשה שהיתה מזומנת לכל עובר ושב, ונכנסו לשם חבורה אחת מאנשים פוחזים והיו אוכלים ושותים עמה, ואחד מן הבחורים שהיה יושב אצלה שלח קלמנט כסף לקנות יין על יד נער אחד משרתם, ויקר מקרה שלא מצא יין למכור, והחזיר לו הקלמנט, ונתן הקלמנט בידה לשם קדושין, ושאלנו את פי העדים והגידו דבריהם בב"ד עם האיומין והחקירות הצריכות לזה, העד האחד העיד שהוא נתן לה הקלמנט ואמ' לה אני נותן לך זה לשם קידושין והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין, והשיב שלא היו מדברים מזה כלל, העד השני העיד שהוא אמ' לה בזה אני מקדש אותך והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היו מדברים כלל על עסקי קידושין, והשיב לא, הודיענו אדני דעתך אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, שאלנו לעדים אם נתייחדו שניהם אחר זה, והשיבו שראו שנתיחדו שניהם אחר זה האיש והאשה בבית, שאלנו להם אם היה שום ספור ביניהם אחר נתינת הקידושין קודם הייחוד, והשיבו כי תכף שנתן לה הוכיחו אחד מחבריו ואמ' לו מה עשית, והשיב אחד מהנערים מה לך אין חשש בה כי הזכרת הקדושין הוא דרך שחוק וקלות, ואמרה האשה חלילה לי להתקדש לו כי כל דברינו שחוק, גם האיש המקדש אמ' איני מתכוין לקידושין כלל, מה דעתך אדני בזה הייחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עידי ביאה אם לא, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף אם לא היו הספורי' ההם בנתים ונתייחדו לאחר נתינת הקידושין בלשונות הנזכרי' אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד אם לא, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' בזאת האשה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אחלה אדני תאיר עיני עבדך ההולך בחשך בכל אלו הפרטים כי באורך נראה אור, שלומך ותורתך יגדל. תשובה בדיק רבא בעמיה ידע מה די בחשוכא ונהורא שרי עמיה, באשה אחת קדשה כו', והמבוקש על זה אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחו', שאלו אם נתיחדו שניהם אחר זה והשיבו שראו שנתיחדו שניהם כו', והמבוקש על זה בזה היחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד הן הן עד ביאה אם לאו, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לאו, ואף אם לא היו הספורים ההם בנתים ונתיחדו לאחר נתינת הקדושין בלשונות ההם אי אמרי' בכאן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אם לאו, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' כו'.
התשובה על חלקי השאלה בקצרה, על המבוקש הראשון אם באחת מלשונות של העדים שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, נראה לעניות דעתי שאין ידים מוכיחות באחד מהלשונו' ההם, שהרי אין שם לשון מוכיח שלעצמו מקדשה, שהוא העקר בלשון הקדושין שיאמ' דברים שמשמען הוא קונה אותה לאשה, וזה הלשון שייחדהו מזולתו לא לשון שישתתפו בו הוא וזולתו, כי הוא מה שאין בו בית מיחוש, והיינו דאמרינן [קידושין ה' ע"ב] לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואסיקנא הכא במאי עסקי' דאמ' לי, והנה כשאמ' אני נותן לך זה לשם קידושין או בזה אני מקדשך אותך, [ולא אמר] לי או בזה מקדש אותך לפלוני, וכ"ש הלשון הראשון שאינו נקשר עם מלת לי כל עיקר, ונמצא שהיותר מתוקן שבאלו הלשונו' חסר על עקר המלה המורה על עקר הקדושי' והויין להו ידים שאין מוכיחות, ובדוגמ' דמודרני ממך שאיני אוכל לך [נדרים ד' ע"ב], דבלא לך לא הויין מוכיחות דליתסר באכילה, והוא מתדבק בשווי עם הרי את מקודשת וכיוצא בו בלא מלת לי, כמו שמבואר בסוגיא דהתם, וכשהדבור יש בו חולשא ואינו מקולקל מעקרו כגון בידים מוכיחו' הוא דקא מבעיא לן [שם ו' ע"ב] אם יש יד בקדושין אם לאו, ואסתפקנא מלתא התם, ונקטינן לחומרא, אבל בדבור מקולקל כגון בידים שאין מוכיחות אין שום ספק דלאו כלום הוא, וזה נראה לי מבואר.
ועל המבוקש השני בייחוד או הבעילה בעדים עם הספור ההוא שהודו שניהם האיש והאשה ששחוק והתול היה או אפי' שלא היה עם הספור, הדבר מבואר שאם היה ממש בלשון הקידושין הספור ההוא אחר כן לא מעלה ולא מוריד, כי מעין חזרה היה, וחזרה בקידושין לא מהניא אפי' תוך כדי דבור כדאי' בבתרא [קכ"ט ע"ב] ובנדרים [פ"ז ע"א], אלא אהנו הנהו מלי דאמרי בתר הכי לאלומי דליכא בהנהו לישני לישנא דמוכח דקידושין הוו אלא חוכא וטלולא, ואהנו נמי לסלק כל ספק וכל טענה בענין הייחוד והבעילה שאינם למצוה אלא לזנות כמו שיתבאר, ונראין הדבור שאפי' בזולת הספור ההוא לא הייחוד ולא הבעילה אוסרים אותה, הייחוד אינו אוסרה שלא מצינו במבואר, ואע"פ שיתחלפו בו סברות בכל האישים הנכנסים תחת זה המין, שנאמ' בהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי [גיטין פ"א ע"ב], והטעם כיון שנתגרשה מן הנשואין כאלו הוא נמנע היות הייחוד בזולת הבעילה, ומהיות זה כמוחזק אצלנו אמרי' בה תרתי, חדא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואידך שהייחוד לבדו בעדים הוא כאלו ראוה שנבעלה לדעת ב"ה כדאי' התם, אלא שיש לספק אם עדי הייחוד בה כעדי הביאה במוחלט לכל דבר אם לאו ונכנס זה הספק מענין קטנה שלא מאנה והגדילה, והדבור בזה יוצא מגדר הכוונה, ונשוב לענינה ונאמ', שבזו הוא שמצינו הן הן עדי ייחוד אבל במי שקדמו לו קדושין דלא הויא בהו מקודשת כגון מקדש במלוה או מקדש בפחות משוה פרוטה או שקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה, אלא עדי ביאה ממש הוא דבעינן בהו, כדאמרי' [כתובות ע"ד ע"א] מקדש על תנאי ובעל במלוה ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה ממנו גט, שפירושו שידוע לנו שבעל ובעל דווקא הוא דקאמרי'. והבעילה גם כן אינה אוסרתה, דכי אמרי' בהני כלהו קדש ובעל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ה"מ בנשים כשרים דקימן לקדושין ולנישואין דרך טהרה וקדושה, אבל זאת האשה לפי הצען של דברים קדשה היא ומזומנת לכל ובבעילת קדשות הוא דניחא לה לא בעילת קדושה ומצוה, ומשום הכי ליתא להך חזקה גבה, ומוכחא מילתא דהאי דקא יהיב לה כסף עם אותו לשון התול אתננה הוא דיהיב לה, ולפי' בא עליה ולחזקתו בעילת זנות הוא, ועוד אני אומ' בהם חלוף, כי אותם שאמרו בהם אותה חזקה, הן אותם שקדושין נעשו על הטכסיס הראוי אין חלוף אלא מאותו ענין פרטי הרמוז בכל אחד, ולפי'[כך] אע"פ שהענין ההוא מונעם מהיות קדושין הנה בהם מקום והתחלה ודרך לאישות עד שנאמ' בבעילה שאחריהם חזקה אין אדם עושה כו', אבל הענין הנעשה במסבת שכרות ואנשים פוחזים היו שם על עסקי זמה הנה הקדושין ההם חסרים ובטלים מכל צדיהם אין בהם שום יחס והצטרפות עם האישות בדבר כלל כדי שנאמ' בבעילה של אחריהם חזקה זו, ומצינו לגאון לענין אלו הקדושין הנעשין בבתי המשתאות ובחבורת הסרקין אפי' בעדים ובלשון מוחלט דכתב הכי וז"ל, זה כמה שנים היה מנהג בכארסאן לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בהם ורוב טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה זקננו שלא יקדשו אלא כסדר בבל בברכת ארוסין ובכתובה וחתימת עדים, ועל שאינן עושין כן הוא תקן שאין חוששין לקידושיו כלל, כדאמרי' [כתובות ג' ע"א] כל המקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואף אתם ראוי לכם (לקדש) [לתקן] כזה, זה לשון הגאון, והבאתיו כאן מפני שהוא דוגמ' למה שאמרתי. והדברים הללו שאמרתי בעדי בעילה אע"פ שדברים של טעם הם, אין להחליט בהם כ"כ בזולת הספור, אבל עם הספור והמשא והמתן שהיה להם לפני הייחוד או הבעילה, אם היו שם עדים עליה, עמו סרו הספקות ולא נשארה טענה לפקפק מצדה, שכבר גלו דעתם שאין להם חפץ (אלא) בבעילת מצוה ואישות.
ואומ' אני, שאפי' היה בלשון אחד מן העדים דין ידים מוכיחות או אפילו לשון ביאור קדושין במוחלט, הוא הדין והוא הטעם, ולא דמי לאחד אומ' נתקדשה ואחד אומ' לא נתקדשה דאמרי' עלה [כתובות כ"ב ע"ב] לא תנשא כו', דהתם מאן דקא מסהיד נתקדשה בקדושין גמורים הוא דקא מסהיד שנתקדשה בפני שנים ביום פלו' ובמקום פלו', אבל אחד ואחד בקדושין לא כלום הוא, בא וראה שלא אמרו [שם ע"ד ע"א] קדש בעד אחד ובעל, ואיכא למימ' נמי דאפי' דינא דעד אחד לית ליה דהא מכחשי אהדדי בעיקר לשון הקידושין, והוי כענין אחד אומ' בחמש ואחד אומ' בשבע או אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אחר הנץ החמה שעדותן בטלה [פסחים י"ב ע"ב], דהכא נמי לא עבדי אינשי דטעו בכי האי גוונא, ונמצינו למדין שאין בשום צד ממש בדבריהם לאסרה ואפי' לא הודו האיש והאשה במה שהודו כ"ש כשהודו בכך שעמו סרו הספקות כמו שהתבאר, זהו השעור שנראה לי בדברים הללו על צד הקצור לפי דרך השאלה, וידעתי שזכרתי קצת עקרים היו צריכין להרחבה יותר, אלא שהטרדות היו סבה לזה, גם הרצאת הדברים על היותר נקל שאפשר, הביא אליו, ומה ששגיתי הבינני, ואלהי ישראל יתן את שאלותיך וישלים את בקשותיך, כנפש בעל נפש קצרה דורש שלום דורשי התורה ומבקשיה אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
מה מאד שמחנו כשמחת בקציר בהגיע אלינו הקנדריס גדול התועלת רב האיכות מעט הכמות, יהי משכורתך שלמה במה שהשפעת לנו מטובך, יהי מקורך ברוך מקור מים חיים. [ומאשר צויתני אדני להודיעך מה שנחלקנו בו וזכרון כתות החולקים ואיך שקט הענין ונחתך הדין, אודיעך הרמוז בקצרה, הנה אמת כי דעת כל החבורה שאינה צריכה גט כלל, מאשר מבואר למי שלא יונה את נפשו, שאלו הדבורים הויין ידים שאינן מוכיחות כמו שהשכלתנו אדני, גם כן מבואר לנו כי אחר כל הספורים אשר היו בין הקדושין הגרועים והיחוד שנעשה אחר כן לא מעלה ולא מוריד להצריכה גט כלל, ואפי' ראוה שנבעלה, בודאי בעילתם בעילת זנות וזה מבואר מאד אין צריך להאריך וזאת ההנחה יום ה' שעבר במעמד כל הקהל, האמנם הנעלה דון גוסף דקשלאר ובניו חלקו בזה לנצח לא לדעת האמת מאשר הוא אמת, תחלה אמרו שזה הלשון מקרו ידים מוכיחות מאשר אמר המקדש בזה אני מקדש אותך, דעתם כי מלת אני מורה שהוא מקנה אותה לעצמו והשבנו לו כי בודאי אין כאן הוכחה כלל שיקדשנה לעצמו אבל אפשר שיובן בפנים מתחלפים לו או לפלני, וזה מבואר, ומאשר ראו לא עלתה זה בידם אמרו דאע"ג דהויאן ידים שאין מוכיחות, הויא ספק מקודשת, ותלו עצמם בחבל חלוש, מאשר שמעו שקצת מפרשים פירשו ההיא בעיא [נדרים ו' ע"ב] דיש יד לקדושין, בידים שאין מוכיחות, ואע"פ שראינו זה הפירוש מיוחס אל הרפ' בעל התוספות עם כל זה אמרנו זה הפירוש יעמדו עליו כמה קושיות וכמה ספקות מן ההלכה, והכרענו להם בראיות שהבעיא היתה בידים מוכיחות כמו שכתבת אדני, והראיה המוחלטת בזה, דהא אסיקנא התם בנדרים [ה' ע"ב] עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אבל בעלמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, הנה עשה התנא מאמר מוחלט דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כלל, ואיך יסופק אחר זה בקדושין ובפאה ובצדקה, אלא בודאי הבעיות איירו בידים מוכיחות, ועוד הבאנו עליהם ראיות והראנו להם הבלבולים והגרסאות הנופלות על זה בין ההיא דקדושין ודגיטין והא דנדרים, ועדין אדני מחלקת במקומה עומדת, ואע"פ שהראינו להם סברתך הנכונה, לא רצו להודות על האמת, גם לא נתנו טעם לסברתם החלושה, והיה דעתנו לשלוח אל החכם הכולל דון אשטרוק דלוניל ושלחנו יום ג' כ"ו טבת אחר הגיע אצלנו הקונדרס שלך, ודבר מה יראנו אשלח אליך אדני תכף, האמנם] מה שנסתפק לנו במה שכתבת אדני הוא דבקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא עדי ביאה בעינן כדאמרי' התם קדש על תנאי ובעל זה לשונך מרי, דעתנו אדני בזה דלא מבעיא דאי איכא עדי ייחוד דאמרי' הן הן עדי ייחוד כו' וצריכה גט [אלא] אפי' לא נתייחדו בעדים, אם הודה שבעל, אע"פ [שלא] (ש)נתקיים התנאי דצריכה גט אמ'[רינן] אחליה אחוליה לתנאיה, והיינו דאפליגו רב ושמואל בההיא בקדש על תנאי וכנס, ר"ל בכניסה לחופה, וזהו שכתב הר"מ [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג] קדש על תנאי וכנס או בעל, ולא הזכיר בלשונו בעדים, ובההיא דמקדש בפחות מש"פ כתב ובעל בפני עדים, וטעמ' דבמילתא דמקדש על תנאי לא בעינן לא עדי ייחוד ולא עדי ביאה שהקדושין שנתן הן קדושין גמורי' אלא שקדשה על תנאי וכיון שכנסה אמרי' אחוליה אחליה לתנאיה והואיל ומודה שבעל אימ' אחולי אחיל, והיינו דאסיק שמואל ביבמות [ק"ז ע"א] טעמיהו דב"ש משום דאין תנאי לא בחופה ולא בביאה, ולזאת השטה מבואר מה שכתב הר"מ (פ"ח) [שם] אע"פ [שלא] (ש)בטלו בפני עדים (לא) בטל התנאי והיא מקודשת, וכן מצינו בפי' הרב מורנו ר' אברהם ז"ל, האמנם אדני במה שכתבת המקדש או בפחות מש"פ בעינן בעל ודאי ולא אמרי' בזה הן הן עדי יחוד, כן דעת רבותי שבחבורה, וחלקנו בזה מיום ה' שעבר כי דעת תלמיד מפקפק מעט בזה, ונראה לעניות דעתי דבזה אמרי' הן הן עדי יחוד כו', והראיה בזה שלא בארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי יחוד כו' אלא בנתגרשה מן האירוסין, מפני שאין לבו גס בה, ולא קדמו שום קידושין שיורה שיהיה מחזר אחריה לקדשה, אבל כשקדמו הקדושין אע"פ שלא יהיו קדושין כלל, כגון מקדש בפחות מש"פ ונתיחדו אחר כן בעדים סתם בודאי הייחוד היה לקדשה בביאה וצריכה הימנו גט אע"פ שלא ראוה שנבעלה, ואע"ג דאמרינן בגמ' [כתובות ע"ד ע"א] קדש בפחות מש"פ ובעל, דנראה בעל דווקא, אין לחוש לזה, מאשר העקר אצלנו דבכל קידושי ביאה לא בעינן עידי ביאה אלא עדי הייחוד, לבד האישים אשר ביארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי ייחוד כו', וזה נראה דעת הר"מ, אע"פ שכתב קדש בפחות מש"פ ובעל, נקט לשון ההלכה, ולא חשש, מאשר באר הלכו' גירושין פ"י [הי"ח] שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתיחד בפניהם ויבעול, כן נראה לקטן מקטני תלמידיך, ואחר שראיתיך אדני מפקפק בזה לא מצאתי ידים מוכיחות לסברתי החלושה, אחלה מרי ישלח אלי ביד מקרים דעתו וסברתו להאיר מחשכי לבבי.
ומה שצויתני אדני שאודיעך מה שכתב החכם ר' אברהם בהאי דפ"ט [שם הל"א] אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשה, בתחלת העיון נראין הלשונו' כסותרין כמו שמבואר אצלך אדני על כן פי' הרב ר' אברהם ז"ל ההיא שטה דהאשה שנתארמלה [כתובות כ"ג ע"א] מסכמת לדעת הר"ם דאסיקנא התם כרב אשי דאמ' לעולם תרי ותרי נינהו ואיפוך אנא, כלומר לעולם בחד לא מצית לאוקומה, שלא יהיה מבואר, דאי אחד אמ' נתקדשה, ר"ל בעדים, ואיהי מכחשא לה לעד דקאמ' נתקדשה לא מהימן, דעד אחד בהכחשה לא מהימן כמו שמבואר מההיא דפ' אמרו לו [כריתות י"א ע"ב], וזהו שכת' הר"ם עד אחד אומ' נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, ואי אמרת דמיירי שהעידו שלא בפניה זה אומ' פלונית נתקדשה בעדים וזה אומ' לא נתקדשה לא תנשא, כלומ' לא שרינן בהאי הכחשה בחד סהדא למינסבא דילמ' איהי מודה ואמרה דאקדשא ואם נשאת היא מעצמה לא תצא, דאין לך לא נתקדשתי גדול מזה, שפועל הנישואין מורה שהיא מכחשת העד ועד אחד בהכחשה לא מהימן, וזהו שכת' הר"מ אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומ' לא נתקדשתי זה הוצא מלשון הרב ר' אברהם ז"ל, ולזאת השטה אין לטעון על הרב בשני הלשונות.
<h2>דף ח:</h2>
אלכה אל הגדולים אשר להם חבלים נעימים ונחלה, המה האצילים אשר להן מקום אתי, איש קרבתי מרי הרב ר' יצחק בן הרב ר' יוסף, עדות ביהוסף שמו, השם לעזרת בגבורים, ירד שריד לאדירים, והנלוה לו ידיד נפשנו העמית ר' ברוך, על אשר ראינו בכתבם באחד שהוציא קרס מחיקו ואמ' הרי הוא לך לשם קידושין ולא אמ' לי, ויש מן המורים להתירה בלא גט, והנה גם אתם מן האוסרים, במצותכם נזכירה לפניכם נראין דברי האוסרין, כי מי יאמ' להתיר שום ספק בלא גט, דנהי דידים שאין מוכיחות מקרו ונהי דלא הויין ידים, ה"מ דאי בעי לעיולא צריכא קדושין אחרים אבל להתירה ודאי אין לפטרה בלא גט, למ"ד הויין ידים אינה צריכה קידושין אחרים, וכל תיקו בקידושין פי' גאון דצריכא גט, משום דספקא דאוריתא לחומרא, ונתן הוא ואמרה היא קאמ' [קידושין ה' ע"ב] דחוששין מדרבנן, וצריכא גט, אע"ג דכתו' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה, ולא כי תקח אשה, צריכה גט, וכ"ש כשאמ' אני נותן לך לשם קידושין, וכן מדבר עמה על עסקי קידושיה ולא פי' ולא אמ' כלום הרי היא מקודשת ופי' לנו ר' דלאו עמה דוקא אלא אפילו היה מדבר עם אביה או אחיה ומקודשת, דבגלוי דעת תלוי כל דבר קידושין לכל הפירושים להצריכה גט, וכן פי' רבי' תם גבי בתך מקודשת לי ושדך אחת מהן אותה ששדך אמרי' דמקודשת ולא שאר הבנות אפי' בספק משום שארית ישראל, דבגלוי דעת תלינן אפי' להקל ולומ' שאין באחרות אפי' בספק קידושין כ"ש להחמיר דספק דעת איכא להצריכה גט מדרבנן, וכן קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרי' צריכה גט חוששין שמא נתרצה האב, כ"ש הכא שיש לומר חוששין שרצה ואמ' לי ולקידושין נתכוון לכל הסבות להצריכה גט, ומה נאריך בידים מוכיחות או אין מוכיחות, רבו'[תינו] השיגו שמחות, ינוסו יגון ואנחות, להצריכה גט בהלכות רווחות, אבל הך דנדרים [ו' ע"ב] יש יד לקידושין או לא, בכל ענין בעי, אי ידים שאין מוכיחות הויין ידים, בהך יד בעי' לי', ואי לא הויין ידים, בידים מוכיחות מבעי' ליה, ומה שכתבו בשם הרב דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דאמ'[רינן] (קידושין י"ב ע"ב) לאו כלום היא, לא הבנתי, שהרי כתבו שבשעה שנתן החפץ אמ' הריני נותן ליך לשם קידושין, ואפי' נמי נתנו לה ואח"כ קדשה נראה דצריכה גט, שהרי פ"ק [דקידושין (שם)] גבי תקדיש בארבע זוזי דאית בה קאמ' תלמודא, הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא והדר אמ' רבא מנא אמינא לה ופשיט מהא דתניא כנסי סלע זו בפקדון כו', והדר אמ' משמיה דרב הונא מי דאמי ומסיק אתון דשמיע לכו חושו, ומקודשת, וכת' הגאון הלכתא לאפוקה צריכא גט ולעיולה צריכה קידושין אחריני ולא סגיא לן בהנך קידושין, וקצת יש לנו לחלק, וכ"ש הכא שנראה לעדים שרצתה בקידושי', ועוד אזכירה לפניכם מטיבותייכו שיש בתשובות רבי' גרשום באחד שקדש בפני עדים ונתן הטבעת באצבעה בעל כרחה, והשיב שצריכה גט דאיכא למימ' חיישי' שמא נתרצית והביא ראיה מהך [שם ח' ע"ב] דזרקו לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת, משמ' הא לא זרקתו מקודשת בכל ענין מ"מ להצריכה גט, ומשם יש ללמוד דאפי' זרקתו בפניו אי לא הוי כמקום האבד מקודשת דאיכ' למי' נתרצית, מיהו הרב אלפסי פי' דה"ה זרקתו לפניו, אבל אי לא זרקתו מקודשת ואע"ג דבשעה שנתן היה בעל כרחה דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו כי ההיא דקשו בה לפום נהר', הכא נמי, ובכל ענין אחר שיש עדים שאמ' בשעת מסירת החפץ הריני נותן לך לשם קידושין וגם נראה לעדים שבלבה להתרצות מי יתירנה בלא גט, ח"ו לא תהא כזאת בישראל, פן יקלו השומעים באיסור אשת איש, רי(ו)ח תורה להבאיש, אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ועל מורים להתיר לצאת במחט נקובה בשבת, הפלא ופלא בעינינו, והרי תורה שלמה ולא שיחה בטלה, לא תצא במחט נקובה בשבת דברי ר"מ [שבת ס"ב ע"א], ורבנן נמי לא פליגי אלא בכובלת ובצלוחית, ובכל ענין נראה שאין לתחוב לנשים מחטים בצעיפותיהן, דאי בנקובה הא אמרי' לא תצא, ואי באינה נקובה הרי אין תורת כלי עליה ואסור לטלטלה, כדאמרי' [שבת קכ"ג ע"א] גבי מחט שנטל עוקצה דלא שרי אלא בגולמי, ולפיכך נהגו לתחוב אותם אשפיסלאש, מיהו נראה שאם ניטל חררה מותר היכא דיחדה לכך.
ועל המתירים חלב שחלבו גוי כשנחלב בשביל גוי, יתמהו כל רואים ונפלאו כל השומעי', דבר פשוט שפשט איסורו בכל ישראל, הלא בספר [ע"ז ל"ה ע"ב] שנינו חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ובירוש' [שם פ"ב ה"ח] מפ' בהדיא מפני מה אסרו מפני עירוב חלב בהמה טמאה, ובנחלב בשביל גוי נמי נחוש. וגם מתירין, ישראל שמוצא גוי חולב בעדר, החלב שנחלב לפני בואו, שמעתי שרבי' שמואל ב"ר מאיר התיר אחרי שהיה ישראל בסוף החליבה אם בדק העדר ועל זה הקפיד ר"ת אם לא היה ישראל בתחלת החליבה ובסוף החליבה, אבל אם יוצא ונכנס מותר, ואפי' לכתחלה נראה דשרי כדאמרי' [שם ס"א ע"א] גבי יין אין השומר צריך להיות כו', אבל גוי החולב בביתו של ישראל ואין ישראל רואהו יש שמתי' דשם לא גזרו, ומי האמין לשמועתנו יגידו כל זה להקל בדברי חכמי', ולתורה לא יעשה זר, ואשר לא יגור לפרוץ גדר יפול עזור בכשלון.
ועל מתירי' האומרי' לקדש בטבעת שאולה, לפום ריהטא לא נראו דבריו, שהרי קדשה בגזל דאמרי' [קידושין נ"ב ע"א] מקודשת, התם בדשדיך ובגזל דידה, אבל לא שדיך לא, ובגזל דעלמ' אפי' שדיך לא ואפי' רצתה, ומה לי שאולים ומה לי גזל, אחרי שבשניהם חייב לשלם, ומעשה ראיתי בפני מורי רבי באחד שקדש בטבעת שאולה ונשא וחזר והצריך לקדש פעם שנייה, אבל מצאתי בתשובת רבי' גרשום אם אמ' בלשון הקדש השאילני טבעת, בלשון הזה צריך לחזור ולקדש, אבל אם אמ' הלויני טבעת, כיון שאינה חוזרת בעין אם ירצה, אין לחזור ולקדש, ואם אמ' בלשון לעז פרישט"ה מו"י אני"ל לקדש, כיון ובלשון לעז שויא השאלה והלואה הוי כמו הלואה, ויש לנו לומ' בסתם שמסר לו בעין שיכול לקדש, ואם ירצה יחזיר לו שוויו של טבעת, ואפי' החזיר לו הטבעת, כיון שאם ירצה יתן לו דמיו, כי לא נתן לו דמיו והחזיר הטבעת עצמו מקודשת, ולא דמי לנותן ע"מ להחזיר.
ועל ראש חדש שני ימים מטבותנו אמינא כי פי' לי רבי' נ"ע בשם הקדש מטריי"ש שסתם ר"ח ביום ראשון אע"פ שחשבונו מיום שני, והביא ראייה מהא דפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא דהוה כתוב ניסן סתם חזר בחמשה בניסן א"ל אימ' בר עשרים ותשעה בניסן את, והשתא י"ל מכדי ניסן מלא הוא אמאי לא קאמ' אימר בר שלשים בניסן את, ודאי אם ביום ל' של ניסן נכתב הי' כתוב בו ראש חדש אייר, ואני שוב שמעתי כי בגיטין צריך לכתוב ראש חדש אייר שרוצה יום ל' של ניסן, ומלבי אני אומ' לכ'[תוב] סתמא ר"ח, אע"פ שחשבי' מיום שני, לפי שכל החדשים מכ"ט יום וי"ב שעות, ואין עושין חדש בחצי היום וחלקו החדשים יום אחד לכאן ויום אחד לכאן, מ"מ הלבנה מתחדשת אפי' ביום ראשון וש"מ בשטרות סגי לכתוב ביום ראש חדש דאף אם יטעו ויחשבו מיום שני מה בכך מאוחר הוא, אבל בגיטין אם יטעו ויחשבו מיום שני והגט נכתב ונחתם ביום ראשון יאמרו אשת איש היתה ביום ראשון ונסקלת שלא כדין, אם היותה כך יש לדון מסברת הלב לקיים הקבלות.
ועל כל הכתוב למעלה אל יבושו נא המורים ויחזרו, הלא מצינו [ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח] עלה דמשחא להתיר ואי לא כתבי' עלך זקן ממרא, כ"ש במורים שלא כדין להתיר, ודברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם, כשנוהג מטעם מנהג, אבל אם נהג איסור בטעות אתה רשאי להתיר בפניהם, כ"ש אם נהג התר בטעות דצריך אתה לאסור בפניהם, תו מצינו פ' האשה [יבמות קכ"א ע"א] דאמ' ליה רב לשמואל, עליה דר' שילא, ניתי ונשמתיה, משום דאנסבא לאתתא במים שאין להם סוף, והיה סבר שטעה בהא מילתא, תו אמרי במס' נדרים [כ' ע"א] עבר על נזירו' נוהג איסור כימים אשר נהג בהם היתר, ולא מתירין לו קודם וחכם שנזקק להתיר מיד משמתי' ליה לכן יש לכל ירא השם להודות לדברי הרבים, ועקביא שרצו לעשותו אב"ד ע"מ שיחזור בדבריו ולא חזר [עדיות פ"ה מ"ו], היינו שקבל ועמד בשמועתו ולא להורות למעשה, אבל הבאים להורות היתר מסברת הלב ולחלק על רבותי' יחידי לא יפה כחו.
ומה שכתבו שמצאו שאין קדושין אלא בקהל ועדה, שגו בדברי הגדול, וכי תעלה על דעתך שלא ידע הגדול אין דבר שבערוה פחות משנים דגמרי' מממון, והיינו הטעם שפי' הקדוש מטריי"ש כמו שבממון צריך שני עדים להוציא מיד המוחזק ולהביא ביד התובע הכי נמי בקידושין צריך להו שני עדים להוציא האשה להביאה ברשות הבעל, וכן בגירושין צריך שנים להוציא האשה שהיא ברשות בעלה להביאה ברשותה, ובשנים הויא מקודשת ובמקדש [קידושין ס"ה ע"א] נמי אמרי' קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והמקדש בעד אחד איכא מ"ד אין חוששין לקידושיו ולמ"ד אין חוששין אפי' בשניהם מודים, [פירש] הקדש מטריי"ש לאו שלא להצריך גט קאמ' דהאי חוששין בהא, אבל אין חוששין דקאמרי' היינו שאין נסקלי' על ידה, וכי אשתמיט ליה עליה תלמוד לאותו גדול, אלא ודאי תקנת גדולים תקן לדורות שלא יקדשו בשנים עדים שלא ינהגו ישראל מנהג פריצות וישתבשו משפחות במעשה פריצים לקדש פתאום שלא יהיו אחד מקדש ושנים עדים ויהיה צריכה גט ויהיה צריך כל עשיר ליתן עד יעשה רצון המקדש, ואדרבא משם יש ללמוד דהמקדש דרך שחוק וקלות ראש צריכה גט, ודבר זה אין צריך לכתוב אף לא להרהר אלא שלא יאמרו הגדול טעה טוב להאריך להתיישב על מה כתב כן.
ועל הקידושין טוב לנדות המקדש אם לא יתן גט, שפרץ גדר שעובר על דברי חכמים, דוגמ' [קידושין י"ב ע"ב] רב מנגד למאן דמקדש בלא שידוכין ללשון דלא כנהרדעי, כמו קדש תוך ג' חדשים ולא ברח דמשמתינן ליה עד שיתן גט, ורבותינו ינדו אנשי הארץ המקילים בכתוב למעלה ויד כל העם באחרונה המסכימי' להם, ואת החכם המורה בקשנו אשר ישוב ונחם על הרעה וינדה גם הוא אנשי הארץ המקילים ויתברך וימצא חן בעיני השם ואדם, אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו ונסלח לו, ונכפר לארץ בהוראתו וברית שלום יהיה אתו, ואם שגיתי יבינו לי רבותינו אוהבים אשר לשלומם נכספנו, שלום להם שלום לתורתם, החושק הסר אל משמעתם נכון אל מצותם, כאשר שלחו נכתב ונחתם בטבעתם. משה בן הנ"ר זלה"ה.
<h2>דף יב:</h2>
אלכה אל הגדולים אשר להם חבלים נעימים ונחלה, המה האצילים אשר להן מקום אתי, איש קרבתי מרי הרב ר' יצחק בן הרב ר' יוסף, עדות ביהוסף שמו, השם לעזרת בגבורים, ירד שריד לאדירים, והנלוה לו ידיד נפשנו העמית ר' ברוך, על אשר ראינו בכתבם באחד שהוציא קרס מחיקו ואמ' הרי הוא לך לשם קידושין ולא אמ' לי, ויש מן המורים להתירה בלא גט, והנה גם אתם מן האוסרים, במצותכם נזכירה לפניכם נראין דברי האוסרין, כי מי יאמ' להתיר שום ספק בלא גט, דנהי דידים שאין מוכיחות מקרו ונהי דלא הויין ידים, ה"מ דאי בעי לעיולא צריכא קדושין אחרים אבל להתירה ודאי אין לפטרה בלא גט, למ"ד הויין ידים אינה צריכה קידושין אחרים, וכל תיקו בקידושין פי' גאון דצריכא גט, משום דספקא דאוריתא לחומרא, ונתן הוא ואמרה היא קאמ' [קידושין ה' ע"ב] דחוששין מדרבנן, וצריכא גט, אע"ג דכתו' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה, ולא כי תקח אשה, צריכה גט, וכ"ש כשאמ' אני נותן לך לשם קידושין, וכן מדבר עמה על עסקי קידושיה ולא פי' ולא אמ' כלום הרי היא מקודשת ופי' לנו ר' דלאו עמה דוקא אלא אפילו היה מדבר עם אביה או אחיה ומקודשת, דבגלוי דעת תלוי כל דבר קידושין לכל הפירושים להצריכה גט, וכן פי' רבי' תם גבי בתך מקודשת לי ושדך אחת מהן אותה ששדך אמרי' דמקודשת ולא שאר הבנות אפי' בספק משום שארית ישראל, דבגלוי דעת תלינן אפי' להקל ולומ' שאין באחרות אפי' בספק קידושין כ"ש להחמיר דספק דעת איכא להצריכה גט מדרבנן, וכן קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרי' צריכה גט חוששין שמא נתרצה האב, כ"ש הכא שיש לומר חוששין שרצה ואמ' לי ולקידושין נתכוון לכל הסבות להצריכה גט, ומה נאריך בידים מוכיחות או אין מוכיחות, רבו'[תינו] השיגו שמחות, ינוסו יגון ואנחות, להצריכה גט בהלכות רווחות, אבל הך דנדרים [ו' ע"ב] יש יד לקידושין או לא, בכל ענין בעי, אי ידים שאין מוכיחות הויין ידים, בהך יד בעי' לי', ואי לא הויין ידים, בידים מוכיחות מבעי' ליה, ומה שכתבו בשם הרב דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דאמ'[רינן] (קידושין י"ב ע"ב) לאו כלום היא, לא הבנתי, שהרי כתבו שבשעה שנתן החפץ אמ' הריני נותן ליך לשם קידושין, ואפי' נמי נתנו לה ואח"כ קדשה נראה דצריכה גט, שהרי פ"ק [דקידושין (שם)] גבי תקדיש בארבע זוזי דאית בה קאמ' תלמודא, הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא והדר אמ' רבא מנא אמינא לה ופשיט מהא דתניא כנסי סלע זו בפקדון כו', והדר אמ' משמיה דרב הונא מי דאמי ומסיק אתון דשמיע לכו חושו, ומקודשת, וכת' הגאון הלכתא לאפוקה צריכא גט ולעיולה צריכה קידושין אחריני ולא סגיא לן בהנך קידושין, וקצת יש לנו לחלק, וכ"ש הכא שנראה לעדים שרצתה בקידושי', ועוד אזכירה לפניכם מטיבותייכו שיש בתשובות רבי' גרשום באחד שקדש בפני עדים ונתן הטבעת באצבעה בעל כרחה, והשיב שצריכה גט דאיכא למימ' חיישי' שמא נתרצית והביא ראיה מהך [שם ח' ע"ב] דזרקו לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת, משמ' הא לא זרקתו מקודשת בכל ענין מ"מ להצריכה גט, ומשם יש ללמוד דאפי' זרקתו בפניו אי לא הוי כמקום האבד מקודשת דאיכ' למי' נתרצית, מיהו הרב אלפסי פי' דה"ה זרקתו לפניו, אבל אי לא זרקתו מקודשת ואע"ג דבשעה שנתן היה בעל כרחה דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו כי ההיא דקשו בה לפום נהר', הכא נמי, ובכל ענין אחר שיש עדים שאמ' בשעת מסירת החפץ הריני נותן לך לשם קידושין וגם נראה לעדים שבלבה להתרצות מי יתירנה בלא גט, ח"ו לא תהא כזאת בישראל, פן יקלו השומעים באיסור אשת איש, רי(ו)ח תורה להבאיש, אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ועל מורים להתיר לצאת במחט נקובה בשבת, הפלא ופלא בעינינו, והרי תורה שלמה ולא שיחה בטלה, לא תצא במחט נקובה בשבת דברי ר"מ [שבת ס"ב ע"א], ורבנן נמי לא פליגי אלא בכובלת ובצלוחית, ובכל ענין נראה שאין לתחוב לנשים מחטים בצעיפותיהן, דאי בנקובה הא אמרי' לא תצא, ואי באינה נקובה הרי אין תורת כלי עליה ואסור לטלטלה, כדאמרי' [שבת קכ"ג ע"א] גבי מחט שנטל עוקצה דלא שרי אלא בגולמי, ולפיכך נהגו לתחוב אותם אשפיסלאש, מיהו נראה שאם ניטל חררה מותר היכא דיחדה לכך.
ועל המתירים חלב שחלבו גוי כשנחלב בשביל גוי, יתמהו כל רואים ונפלאו כל השומעי', דבר פשוט שפשט איסורו בכל ישראל, הלא בספר [ע"ז ל"ה ע"ב] שנינו חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ובירוש' [שם פ"ב ה"ח] מפ' בהדיא מפני מה אסרו מפני עירוב חלב בהמה טמאה, ובנחלב בשביל גוי נמי נחוש. וגם מתירין, ישראל שמוצא גוי חולב בעדר, החלב שנחלב לפני בואו, שמעתי שרבי' שמואל ב"ר מאיר התיר אחרי שהיה ישראל בסוף החליבה אם בדק העדר ועל זה הקפיד ר"ת אם לא היה ישראל בתחלת החליבה ובסוף החליבה, אבל אם יוצא ונכנס מותר, ואפי' לכתחלה נראה דשרי כדאמרי' [שם ס"א ע"א] גבי יין אין השומר צריך להיות כו', אבל גוי החולב בביתו של ישראל ואין ישראל רואהו יש שמתי' דשם לא גזרו, ומי האמין לשמועתנו יגידו כל זה להקל בדברי חכמי', ולתורה לא יעשה זר, ואשר לא יגור לפרוץ גדר יפול עזור בכשלון.
ועל מתירי' האומרי' לקדש בטבעת שאולה, לפום ריהטא לא נראו דבריו, שהרי קדשה בגזל דאמרי' [קידושין נ"ב ע"א] מקודשת, התם בדשדיך ובגזל דידה, אבל לא שדיך לא, ובגזל דעלמ' אפי' שדיך לא ואפי' רצתה, ומה לי שאולים ומה לי גזל, אחרי שבשניהם חייב לשלם, ומעשה ראיתי בפני מורי רבי באחד שקדש בטבעת שאולה ונשא וחזר והצריך לקדש פעם שנייה, אבל מצאתי בתשובת רבי' גרשום אם אמ' בלשון הקדש השאילני טבעת, בלשון הזה צריך לחזור ולקדש, אבל אם אמ' הלויני טבעת, כיון שאינה חוזרת בעין אם ירצה, אין לחזור ולקדש, ואם אמ' בלשון לעז פרישט"ה מו"י אני"ל לקדש, כיון ובלשון לעז שויא השאלה והלואה הוי כמו הלואה, ויש לנו לומ' בסתם שמסר לו בעין שיכול לקדש, ואם ירצה יחזיר לו שוויו של טבעת, ואפי' החזיר לו הטבעת, כיון שאם ירצה יתן לו דמיו, כי לא נתן לו דמיו והחזיר הטבעת עצמו מקודשת, ולא דמי לנותן ע"מ להחזיר.
ועל ראש חדש שני ימים מטבותנו אמינא כי פי' לי רבי' נ"ע בשם הקדש מטריי"ש שסתם ר"ח ביום ראשון אע"פ שחשבונו מיום שני, והביא ראייה מהא דפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא דהוה כתוב ניסן סתם חזר בחמשה בניסן א"ל אימ' בר עשרים ותשעה בניסן את, והשתא י"ל מכדי ניסן מלא הוא אמאי לא קאמ' אימר בר שלשים בניסן את, ודאי אם ביום ל' של ניסן נכתב הי' כתוב בו ראש חדש אייר, ואני שוב שמעתי כי בגיטין צריך לכתוב ראש חדש אייר שרוצה יום ל' של ניסן, ומלבי אני אומ' לכ'[תוב] סתמא ר"ח, אע"פ שחשבי' מיום שני, לפי שכל החדשים מכ"ט יום וי"ב שעות, ואין עושין חדש בחצי היום וחלקו החדשים יום אחד לכאן ויום אחד לכאן, מ"מ הלבנה מתחדשת אפי' ביום ראשון וש"מ בשטרות סגי לכתוב ביום ראש חדש דאף אם יטעו ויחשבו מיום שני מה בכך מאוחר הוא, אבל בגיטין אם יטעו ויחשבו מיום שני והגט נכתב ונחתם ביום ראשון יאמרו אשת איש היתה ביום ראשון ונסקלת שלא כדין, אם היותה כך יש לדון מסברת הלב לקיים הקבלות.
ועל כל הכתוב למעלה אל יבושו נא המורים ויחזרו, הלא מצינו [ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח] עלה דמשחא להתיר ואי לא כתבי' עלך זקן ממרא, כ"ש במורים שלא כדין להתיר, ודברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם, כשנוהג מטעם מנהג, אבל אם נהג איסור בטעות אתה רשאי להתיר בפניהם, כ"ש אם נהג התר בטעות דצריך אתה לאסור בפניהם, תו מצינו פ' האשה [יבמות קכ"א ע"א] דאמ' ליה רב לשמואל, עליה דר' שילא, ניתי ונשמתיה, משום דאנסבא לאתתא במים שאין להם סוף, והיה סבר שטעה בהא מילתא, תו אמרי במס' נדרים [כ' ע"א] עבר על נזירו' נוהג איסור כימים אשר נהג בהם היתר, ולא מתירין לו קודם וחכם שנזקק להתיר מיד משמתי' ליה לכן יש לכל ירא השם להודות לדברי הרבים, ועקביא שרצו לעשותו אב"ד ע"מ שיחזור בדבריו ולא חזר [עדיות פ"ה מ"ו], היינו שקבל ועמד בשמועתו ולא להורות למעשה, אבל הבאים להורות היתר מסברת הלב ולחלק על רבותי' יחידי לא יפה כחו.
ומה שכתבו שמצאו שאין קדושין אלא בקהל ועדה, שגו בדברי הגדול, וכי תעלה על דעתך שלא ידע הגדול אין דבר שבערוה פחות משנים דגמרי' מממון, והיינו הטעם שפי' הקדוש מטריי"ש כמו שבממון צריך שני עדים להוציא מיד המוחזק ולהביא ביד התובע הכי נמי בקידושין צריך להו שני עדים להוציא האשה להביאה ברשות הבעל, וכן בגירושין צריך שנים להוציא האשה שהיא ברשות בעלה להביאה ברשותה, ובשנים הויא מקודשת ובמקדש [קידושין ס"ה ע"א] נמי אמרי' קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והמקדש בעד אחד איכא מ"ד אין חוששין לקידושיו ולמ"ד אין חוששין אפי' בשניהם מודים, [פירש] הקדש מטריי"ש לאו שלא להצריך גט קאמ' דהאי חוששין בהא, אבל אין חוששין דקאמרי' היינו שאין נסקלי' על ידה, וכי אשתמיט ליה עליה תלמוד לאותו גדול, אלא ודאי תקנת גדולים תקן לדורות שלא יקדשו בשנים עדים שלא ינהגו ישראל מנהג פריצות וישתבשו משפחות במעשה פריצים לקדש פתאום שלא יהיו אחד מקדש ושנים עדים ויהיה צריכה גט ויהיה צריך כל עשיר ליתן עד יעשה רצון המקדש, ואדרבא משם יש ללמוד דהמקדש דרך שחוק וקלות ראש צריכה גט, ודבר זה אין צריך לכתוב אף לא להרהר אלא שלא יאמרו הגדול טעה טוב להאריך להתיישב על מה כתב כן.
ועל הקידושין טוב לנדות המקדש אם לא יתן גט, שפרץ גדר שעובר על דברי חכמים, דוגמ' [קידושין י"ב ע"ב] רב מנגד למאן דמקדש בלא שידוכין ללשון דלא כנהרדעי, כמו קדש תוך ג' חדשים ולא ברח דמשמתינן ליה עד שיתן גט, ורבותינו ינדו אנשי הארץ המקילים בכתוב למעלה ויד כל העם באחרונה המסכימי' להם, ואת החכם המורה בקשנו אשר ישוב ונחם על הרעה וינדה גם הוא אנשי הארץ המקילים ויתברך וימצא חן בעיני השם ואדם, אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו ונסלח לו, ונכפר לארץ בהוראתו וברית שלום יהיה אתו, ואם שגיתי יבינו לי רבותינו אוהבים אשר לשלומם נכספנו, שלום להם שלום לתורתם, החושק הסר אל משמעתם נכון אל מצותם, כאשר שלחו נכתב ונחתם בטבעתם. משה בן הנ"ר זלה"ה.
<h2>דף נב:</h2>
אלכה אל הגדולים אשר להם חבלים נעימים ונחלה, המה האצילים אשר להן מקום אתי, איש קרבתי מרי הרב ר' יצחק בן הרב ר' יוסף, עדות ביהוסף שמו, השם לעזרת בגבורים, ירד שריד לאדירים, והנלוה לו ידיד נפשנו העמית ר' ברוך, על אשר ראינו בכתבם באחד שהוציא קרס מחיקו ואמ' הרי הוא לך לשם קידושין ולא אמ' לי, ויש מן המורים להתירה בלא גט, והנה גם אתם מן האוסרים, במצותכם נזכירה לפניכם נראין דברי האוסרין, כי מי יאמ' להתיר שום ספק בלא גט, דנהי דידים שאין מוכיחות מקרו ונהי דלא הויין ידים, ה"מ דאי בעי לעיולא צריכא קדושין אחרים אבל להתירה ודאי אין לפטרה בלא גט, למ"ד הויין ידים אינה צריכה קידושין אחרים, וכל תיקו בקידושין פי' גאון דצריכא גט, משום דספקא דאוריתא לחומרא, ונתן הוא ואמרה היא קאמ' [קידושין ה' ע"ב] דחוששין מדרבנן, וצריכא גט, אע"ג דכתו' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה, ולא כי תקח אשה, צריכה גט, וכ"ש כשאמ' אני נותן לך לשם קידושין, וכן מדבר עמה על עסקי קידושיה ולא פי' ולא אמ' כלום הרי היא מקודשת ופי' לנו ר' דלאו עמה דוקא אלא אפילו היה מדבר עם אביה או אחיה ומקודשת, דבגלוי דעת תלוי כל דבר קידושין לכל הפירושים להצריכה גט, וכן פי' רבי' תם גבי בתך מקודשת לי ושדך אחת מהן אותה ששדך אמרי' דמקודשת ולא שאר הבנות אפי' בספק משום שארית ישראל, דבגלוי דעת תלינן אפי' להקל ולומ' שאין באחרות אפי' בספק קידושין כ"ש להחמיר דספק דעת איכא להצריכה גט מדרבנן, וכן קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרי' צריכה גט חוששין שמא נתרצה האב, כ"ש הכא שיש לומר חוששין שרצה ואמ' לי ולקידושין נתכוון לכל הסבות להצריכה גט, ומה נאריך בידים מוכיחות או אין מוכיחות, רבו'[תינו] השיגו שמחות, ינוסו יגון ואנחות, להצריכה גט בהלכות רווחות, אבל הך דנדרים [ו' ע"ב] יש יד לקידושין או לא, בכל ענין בעי, אי ידים שאין מוכיחות הויין ידים, בהך יד בעי' לי', ואי לא הויין ידים, בידים מוכיחות מבעי' ליה, ומה שכתבו בשם הרב דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דאמ'[רינן] (קידושין י"ב ע"ב) לאו כלום היא, לא הבנתי, שהרי כתבו שבשעה שנתן החפץ אמ' הריני נותן ליך לשם קידושין, ואפי' נמי נתנו לה ואח"כ קדשה נראה דצריכה גט, שהרי פ"ק [דקידושין (שם)] גבי תקדיש בארבע זוזי דאית בה קאמ' תלמודא, הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא והדר אמ' רבא מנא אמינא לה ופשיט מהא דתניא כנסי סלע זו בפקדון כו', והדר אמ' משמיה דרב הונא מי דאמי ומסיק אתון דשמיע לכו חושו, ומקודשת, וכת' הגאון הלכתא לאפוקה צריכא גט ולעיולה צריכה קידושין אחריני ולא סגיא לן בהנך קידושין, וקצת יש לנו לחלק, וכ"ש הכא שנראה לעדים שרצתה בקידושי', ועוד אזכירה לפניכם מטיבותייכו שיש בתשובות רבי' גרשום באחד שקדש בפני עדים ונתן הטבעת באצבעה בעל כרחה, והשיב שצריכה גט דאיכא למימ' חיישי' שמא נתרצית והביא ראיה מהך [שם ח' ע"ב] דזרקו לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת, משמ' הא לא זרקתו מקודשת בכל ענין מ"מ להצריכה גט, ומשם יש ללמוד דאפי' זרקתו בפניו אי לא הוי כמקום האבד מקודשת דאיכ' למי' נתרצית, מיהו הרב אלפסי פי' דה"ה זרקתו לפניו, אבל אי לא זרקתו מקודשת ואע"ג דבשעה שנתן היה בעל כרחה דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו כי ההיא דקשו בה לפום נהר', הכא נמי, ובכל ענין אחר שיש עדים שאמ' בשעת מסירת החפץ הריני נותן לך לשם קידושין וגם נראה לעדים שבלבה להתרצות מי יתירנה בלא גט, ח"ו לא תהא כזאת בישראל, פן יקלו השומעים באיסור אשת איש, רי(ו)ח תורה להבאיש, אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ועל מורים להתיר לצאת במחט נקובה בשבת, הפלא ופלא בעינינו, והרי תורה שלמה ולא שיחה בטלה, לא תצא במחט נקובה בשבת דברי ר"מ [שבת ס"ב ע"א], ורבנן נמי לא פליגי אלא בכובלת ובצלוחית, ובכל ענין נראה שאין לתחוב לנשים מחטים בצעיפותיהן, דאי בנקובה הא אמרי' לא תצא, ואי באינה נקובה הרי אין תורת כלי עליה ואסור לטלטלה, כדאמרי' [שבת קכ"ג ע"א] גבי מחט שנטל עוקצה דלא שרי אלא בגולמי, ולפיכך נהגו לתחוב אותם אשפיסלאש, מיהו נראה שאם ניטל חררה מותר היכא דיחדה לכך.
ועל המתירים חלב שחלבו גוי כשנחלב בשביל גוי, יתמהו כל רואים ונפלאו כל השומעי', דבר פשוט שפשט איסורו בכל ישראל, הלא בספר [ע"ז ל"ה ע"ב] שנינו חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ובירוש' [שם פ"ב ה"ח] מפ' בהדיא מפני מה אסרו מפני עירוב חלב בהמה טמאה, ובנחלב בשביל גוי נמי נחוש. וגם מתירין, ישראל שמוצא גוי חולב בעדר, החלב שנחלב לפני בואו, שמעתי שרבי' שמואל ב"ר מאיר התיר אחרי שהיה ישראל בסוף החליבה אם בדק העדר ועל זה הקפיד ר"ת אם לא היה ישראל בתחלת החליבה ובסוף החליבה, אבל אם יוצא ונכנס מותר, ואפי' לכתחלה נראה דשרי כדאמרי' [שם ס"א ע"א] גבי יין אין השומר צריך להיות כו', אבל גוי החולב בביתו של ישראל ואין ישראל רואהו יש שמתי' דשם לא גזרו, ומי האמין לשמועתנו יגידו כל זה להקל בדברי חכמי', ולתורה לא יעשה זר, ואשר לא יגור לפרוץ גדר יפול עזור בכשלון.
ועל מתירי' האומרי' לקדש בטבעת שאולה, לפום ריהטא לא נראו דבריו, שהרי קדשה בגזל דאמרי' [קידושין נ"ב ע"א] מקודשת, התם בדשדיך ובגזל דידה, אבל לא שדיך לא, ובגזל דעלמ' אפי' שדיך לא ואפי' רצתה, ומה לי שאולים ומה לי גזל, אחרי שבשניהם חייב לשלם, ומעשה ראיתי בפני מורי רבי באחד שקדש בטבעת שאולה ונשא וחזר והצריך לקדש פעם שנייה, אבל מצאתי בתשובת רבי' גרשום אם אמ' בלשון הקדש השאילני טבעת, בלשון הזה צריך לחזור ולקדש, אבל אם אמ' הלויני טבעת, כיון שאינה חוזרת בעין אם ירצה, אין לחזור ולקדש, ואם אמ' בלשון לעז פרישט"ה מו"י אני"ל לקדש, כיון ובלשון לעז שויא השאלה והלואה הוי כמו הלואה, ויש לנו לומ' בסתם שמסר לו בעין שיכול לקדש, ואם ירצה יחזיר לו שוויו של טבעת, ואפי' החזיר לו הטבעת, כיון שאם ירצה יתן לו דמיו, כי לא נתן לו דמיו והחזיר הטבעת עצמו מקודשת, ולא דמי לנותן ע"מ להחזיר.
ועל ראש חדש שני ימים מטבותנו אמינא כי פי' לי רבי' נ"ע בשם הקדש מטריי"ש שסתם ר"ח ביום ראשון אע"פ שחשבונו מיום שני, והביא ראייה מהא דפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא דהוה כתוב ניסן סתם חזר בחמשה בניסן א"ל אימ' בר עשרים ותשעה בניסן את, והשתא י"ל מכדי ניסן מלא הוא אמאי לא קאמ' אימר בר שלשים בניסן את, ודאי אם ביום ל' של ניסן נכתב הי' כתוב בו ראש חדש אייר, ואני שוב שמעתי כי בגיטין צריך לכתוב ראש חדש אייר שרוצה יום ל' של ניסן, ומלבי אני אומ' לכ'[תוב] סתמא ר"ח, אע"פ שחשבי' מיום שני, לפי שכל החדשים מכ"ט יום וי"ב שעות, ואין עושין חדש בחצי היום וחלקו החדשים יום אחד לכאן ויום אחד לכאן, מ"מ הלבנה מתחדשת אפי' ביום ראשון וש"מ בשטרות סגי לכתוב ביום ראש חדש דאף אם יטעו ויחשבו מיום שני מה בכך מאוחר הוא, אבל בגיטין אם יטעו ויחשבו מיום שני והגט נכתב ונחתם ביום ראשון יאמרו אשת איש היתה ביום ראשון ונסקלת שלא כדין, אם היותה כך יש לדון מסברת הלב לקיים הקבלות.
ועל כל הכתוב למעלה אל יבושו נא המורים ויחזרו, הלא מצינו [ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח] עלה דמשחא להתיר ואי לא כתבי' עלך זקן ממרא, כ"ש במורים שלא כדין להתיר, ודברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם, כשנוהג מטעם מנהג, אבל אם נהג איסור בטעות אתה רשאי להתיר בפניהם, כ"ש אם נהג התר בטעות דצריך אתה לאסור בפניהם, תו מצינו פ' האשה [יבמות קכ"א ע"א] דאמ' ליה רב לשמואל, עליה דר' שילא, ניתי ונשמתיה, משום דאנסבא לאתתא במים שאין להם סוף, והיה סבר שטעה בהא מילתא, תו אמרי במס' נדרים [כ' ע"א] עבר על נזירו' נוהג איסור כימים אשר נהג בהם היתר, ולא מתירין לו קודם וחכם שנזקק להתיר מיד משמתי' ליה לכן יש לכל ירא השם להודות לדברי הרבים, ועקביא שרצו לעשותו אב"ד ע"מ שיחזור בדבריו ולא חזר [עדיות פ"ה מ"ו], היינו שקבל ועמד בשמועתו ולא להורות למעשה, אבל הבאים להורות היתר מסברת הלב ולחלק על רבותי' יחידי לא יפה כחו.
ומה שכתבו שמצאו שאין קדושין אלא בקהל ועדה, שגו בדברי הגדול, וכי תעלה על דעתך שלא ידע הגדול אין דבר שבערוה פחות משנים דגמרי' מממון, והיינו הטעם שפי' הקדוש מטריי"ש כמו שבממון צריך שני עדים להוציא מיד המוחזק ולהביא ביד התובע הכי נמי בקידושין צריך להו שני עדים להוציא האשה להביאה ברשות הבעל, וכן בגירושין צריך שנים להוציא האשה שהיא ברשות בעלה להביאה ברשותה, ובשנים הויא מקודשת ובמקדש [קידושין ס"ה ע"א] נמי אמרי' קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והמקדש בעד אחד איכא מ"ד אין חוששין לקידושיו ולמ"ד אין חוששין אפי' בשניהם מודים, [פירש] הקדש מטריי"ש לאו שלא להצריך גט קאמ' דהאי חוששין בהא, אבל אין חוששין דקאמרי' היינו שאין נסקלי' על ידה, וכי אשתמיט ליה עליה תלמוד לאותו גדול, אלא ודאי תקנת גדולים תקן לדורות שלא יקדשו בשנים עדים שלא ינהגו ישראל מנהג פריצות וישתבשו משפחות במעשה פריצים לקדש פתאום שלא יהיו אחד מקדש ושנים עדים ויהיה צריכה גט ויהיה צריך כל עשיר ליתן עד יעשה רצון המקדש, ואדרבא משם יש ללמוד דהמקדש דרך שחוק וקלות ראש צריכה גט, ודבר זה אין צריך לכתוב אף לא להרהר אלא שלא יאמרו הגדול טעה טוב להאריך להתיישב על מה כתב כן.
ועל הקידושין טוב לנדות המקדש אם לא יתן גט, שפרץ גדר שעובר על דברי חכמים, דוגמ' [קידושין י"ב ע"ב] רב מנגד למאן דמקדש בלא שידוכין ללשון דלא כנהרדעי, כמו קדש תוך ג' חדשים ולא ברח דמשמתינן ליה עד שיתן גט, ורבותינו ינדו אנשי הארץ המקילים בכתוב למעלה ויד כל העם באחרונה המסכימי' להם, ואת החכם המורה בקשנו אשר ישוב ונחם על הרעה וינדה גם הוא אנשי הארץ המקילים ויתברך וימצא חן בעיני השם ואדם, אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו ונסלח לו, ונכפר לארץ בהוראתו וברית שלום יהיה אתו, ואם שגיתי יבינו לי רבותינו אוהבים אשר לשלומם נכספנו, שלום להם שלום לתורתם, החושק הסר אל משמעתם נכון אל מצותם, כאשר שלחו נכתב ונחתם בטבעתם. משה בן הנ"ר זלה"ה.
